מסע ארוך ומייגע...♥ |
|
אני יושבת במרתף כאשר אני לובשת שמלה מאובקת וסינר אפור. אני מכבסת את בגדי הילדים היתומים שמר דיקפריו מנהל בית היותמים מגדל אותם. הילדים המסכנים בקושי זוכים לאכול פרוסת לחם, אני לא אחת מהילדים היתומיים אלא ש... אני גרתי עם אבי 16 שנה כלומר עד לפני שנה אמי הכלה לה כאשר הייתי בת שנתיים ונשארתי לחיות עם אבי אך מאושרת כי שמחתי כי אני זוכה לקבל את אבא שלי. מאז ועד היום יש עשרות ילדים יתומים שנחטפים\נאבדים\בורחים\מתייתמים\ או נזרקים מבתיהם. ומי שהיה עם משפחתו או לפחות חלק ממנה היה הכי שמח שאפשר. ביום הולדתי ה- 16 אבי ארגן מסיבה בגבעה שבאופק. אורחים מכל הכפר באו גם מי שלא היה מוזמן, כיוון שאבי רצה לחגוג. ואז בא לשם מנהל בית היתומים הזה מר דיקפריו ומאחוריו טור ארוך ארוך של ילדים שהם היו ילדי בית היתומים. הבטתי ברחמנות על הילדים המכוסים אבק ופחם, כל כך רזים הם היו כל עזובים בנפשם וחשבתי 'מדוע אני כה שמחה כרגע ביום הולדתי והילדים הרעבים האלה...' אבי היה ידי טוב של מר דיקפריו וכאשר מר דיקפריו שאל אם אוכל לעבוד בבית היתומים נרתעתי, אמנם הילדים היו מתוקים ומסכנים אך פחדתי מכך. ולבסוף מר דיקפריו שכר אותי. חיבקתי את אבי. ואחרי שניות ספורות יצאנו אני מר דיקפריו ועשרות הילדים בחזרה לבית היתומים. ועכשיו אני דואגת להם, כל ילד שמר דיקפריו נזף בוא היה רץ אליי ודמעותיו היו נספגות בשמלת המשי שלי. כעת אני בת 17 ואני "אמם" של הילדים היתומים.
ליבי איתם וליבם איתי. אני יוצאת מהמרתף ורואה את מר דיקפריו שוכב על הרצפה ולאחר דקות ספורות כולנו הבנו שהמוות פגע בו. 30 הילדים היתומים חייכו והקיפו אותי. הרמתי ארת ג'וני הקטן וקיבלתי ממנו נשיקונת. גרמתי לילדים להיות שמחים, העברתי אותם לבית אבי שזהו הבית שבו גדלתי. שיקבלו מעט שמחת חיים, ומאז אותו היום שהעברתי אותם לביתנו הילדים הפכו להיות הילדים הכי מאושרים בעולם וגו'ני, ג'וני הילד היפה הזה היה בעצם
הבן האחרון האבוד של אימי לפניי שהלכה לעולמה, וליבו היה אותי וליבו היה איתי...
♥
|
|
|
|
|
 | יפייפה. התרגשתי. המשיכי לכתוב ולרגש את העולם :-) |
|
|
;){kind=link}