כאשר הוציאו אותה מהחדר נסענו איתם לא היינו יכולים להשאיר אותה לבד...
אף אחד לא ידע מה קרה לה, יום לפני כן היא שיחקה עם גלעד ואחותו נטע זה היה מראה כלכך מלבב לראות אותה רצה בדשא רק אם עוד פעם הייתי רואה אותה... כל ילדי הבניין היו נפגשים בחצר האחורית, היו מנסים לעזור לי. עבר חודש, ולא ראיתי אותה הוריי לא סיפרו ל מה קרה איתה. דיאנה אחותי היקרה שאבדה לי.
ליאור מהקומה החמישית באה לבקר אותי היא התיישבה לידי וחיבקה אותי "אני יודעת שזה קשה..." אמרה "את לא!" צעקתי עליה "איך את יודעת איך זה להרגיש שאיבדת את אחותך היחידה זאת שדאגת לה?!" ליאור נרתעה לאחור "אני מצטע..." " לא, אל תצטערי זו לא אשמתך שזה קרה לה..." קטעתי אותה.
ירדנו ביחד לחצר כל ילדי הבניין עמדו סביבי בפנים דואגות.
"ראינו שההורים שלך נסעו... הם נראו לחוצים קרה משהו לגביי דייאנה?" אחד ילדים שאל
"היא בסדר?" שאלה נטע אוחזת בחוזקה בידו של גלעד אחיה.
השפלתי את מבטתי מטה. לא ידתי מה לומר.
טל התקרב אליי ומחה את דמעותיי הקרות. "תהיי חזקה..." לחש לי
ראיתי שאבא חזר הוא עלה להביתה והתעלם מאיתנו
"כמה זמן זה ככה, הם תמיד מתעלמים?" שאלה הדסה "לא, לא תמיד רק כשהם מוצבים מחשבות וממש דואגים.." עניתי לה
עבר שבוע שבו ניסיתי לגלות מה שלומה עד שהצלחתי אמא אמרה שלא ממש יודעים המצב יכול להשתנות כל דקה, בינתיים הוא לא ממש טוב אבל מקווים. היא נשקה לי בראשי ויצאה מן הדלת
והלכתי לחדר שלי, התכרבלתי במיטה ודמעותיי הרטיבו את הכר. לאחר כמה שעות ציירתי על הקיר הקרוב אלי את דייאנה כפי שהיא הייתה כשראיתי אותה (בעלת סיכויים אחדים להינצל) ואני לצידה בדיק כמוהה. אמא נכנסה הביתה באיטיות ושמעתי שהיא לא לבד.
הייתי בטוחה שדיאנה לא שם היא בטח לא בעולם הזה יותר.
עצמתי את עייני וכיסתי את ראשי בשמיכה.
"אנג'ל?" שמעתי את הקול הרך של דייאנה. קפצתי מהמיטה והרמתי אותה גבוה גבוה הייתי הכי מאושרת בעולם ושוב צחקנו ביחד כמו שהיינו נוהגות לעשות....
;){kind=link}