אני פה איתך, אנחנו נצליח!"
"לא, אין לנו סיכוי"
"איך אתה כל כך בטוח?, הפחד, זהו הדבר היחיד שעוצר אותנו."
"בהצלחה..."
"מדוע? הרי אתה פה איתי לא?"
"אני מצטער, לא עכשיו..."
"לא!!!!!!"
הקול של הירי שנשמע, לא יכולתי להשיב את מבטי אליו. ראשו היה שמוט לאחור. ידעתי שזה מה שיקרה בסוף, אני נשארתי כאן לבד והכל בגלל שעמית נשארה לחכות לי.תומר החליט גם לעזוב יחד עם אגם. ואני, אני לא יודעת מה איתי...
אנחנו לא שרדנו. תומר ואגם אכן גם לא ישרדו בחוץ, שם...
שמעתי קול בוקע מערימת השמיכות, הראש של ליאור בצבץ בינהן.. העיקר שלא נשארתי לבד.
תומר נכנס לחדר בצעדים כבדים ובקולות של עצב. ידו הייתה על הבטן, כאילו הוא מסתיר משהו.. "תומר?!" קמתי ורצתי אליו... חיבקתי אותו ודם הכתים את חולצתי הוא ניסתה להסתיר ממנו את העובדה שנפגע בחוץ
"מה עם אגם?!"
"אני חושב שלא נראה אותה יותר..."
ליאור יצאה מן השמיכות והתחבקנו חיבוק קבוצתי. לא נתפרק כל עוד אנחנו חיים, ביחד...
;){kind=link}