נשמע קול ירי מהקומה התחתונה, התחלנו לאבד תקוות. הרגשתי כאילו אלו הרגעים האחרונים שלי רעדתי מפחד. תומר וליאור הסתתרו ואני עמדתי במרכז החדר כשמבטי פונה אל הקיר השתתקתי לא זזתי אפילו מילימטר. "מאיה!, מאחורייך!!!" קרא תומר לעברי לא זזתי, מרוב פחד תומר רץ ונעמד מלפני, שלא אפגע הוא דחף אותי לפינה ועמד מולו "תומר לא!" קראתי והוא דחף אותו בגרם המדרגות.
ראשי היה מכונס בין רגליי בטוחה שכבר אין זכר לתומר הרמתי את הראש ורצתי אליו. "הם יחזרו.." אמר
"העיקר שאתה בסדר עניתי לו הושטתי יד לליאור והיא התרוממה גם כן.
היא התיישבה על אדם החלון פתחה אותו והביטה למטה "אני חייבת לברוח!" אמרה והתכוננה לקפוץ. "לא!" עצרתי אותה וסגרתי את החלון.
"אסור לנו לאבד תקוות!" אמרתי
;){kind=link}