איך העיניים שלה מביטות באושר על שדה הפרחים. אך ג'וני הניח פרח בשערה החום, איך הם נהנים ביחד וצוחקים, היא אפילו לא חושבת עליי. ואני בצד יושב לי מתחת לעץ התאנה וחושב לי איך זה להיות ג'וני, כל משמח לחשוב על כך, יש לו הכל והוא עדיין רוצה עוד יש לו הורים עשירים אפילו יש לו את המעמד הכי גבוה בכיתה. ואני סתם כאילו כלום... אני לא יכול לסבול זאת אני ניגש! או שלא? אני חייב, אני חייב לעשות את זה. "היי, איזבל את יפה הבוקר" "תודה" היא ענתה והמשיכה לדבר איתו. ג'וני הסתכל עליי במבט קודר, הבנתי למה. לאחר כמה זמן שוב ניגשתי אליה "איזבל, תרצי שאלווה אותך הביתה בחזרה?" "כן בשמחה לוגן" יש! היא אמרה את שמי חשבתי וחזרתי לעץ. ראיתי אותם עדיין ממשיכים לדבר והוא, קצת כעס עליה. דמיינתי רק מה הוא אמר, האמת אני לא חושב שזה כל כך קשה לדמיין. הבטתי עליהם כל הזמן, לפתע אני רואה אותה נופלת על הדשא נבהלתי ורצתי אליה. כשהתקרבתי ראיתי שג'וני בועט בה וכשבאתי לעזרתה הוא נשק לה על שפתיה כמעט וקינאתי בג'וני אך מיד איזבל הרחיקה את ג'וני ממנה, היא ברחה ואני אחריה...
היא רצה לאגם הנטוש, הולכת באיטיות אל האופק שם היה המחזה הנורא בחיי שישאיר לי צלקת לכל החיים, היא נפלה לתוך האגם וכשגופה צלל מיופיה קפצו דולפינים וקשת נראתה בשמיים, הקול שלה שוב נשמע:"לוגן, תמיד אהבתי אותך מצטערת שלא יכולנו להיות ביחד ואני עוזבת, תאמין לי עוד אחזור..." "איזבל! תישארי איתי לא אתן לזה לקרות!" "אל תדאג אני עוד אחזור ונהיה יחד, לנצח. גופי ואני צללנו אך נשמתי תהיה איתך תמיד". ארבעים שנה חלפו , בהם אני מנסה להבין מה היא ניסתה לומר לי ומתי ניפגש שוב. לדעתי, אחרי המוות.
סיום מפורט והסברים...
הסיפור נכתב על ידי זוהר ותמר כלומר:
תמר- אני
זוהר- :http://zohar101.bloger.co.il/
');){kind=link}